דרך, דרך, נתיבה - נתן אלתרמן
נתן אלתרמן -
דרך, דרך, נתיבה
על כנפי הכסף - נעמי שמר
עודד פלדמן -
מוכרחים להמשיך לנגן
contact@bogdim.com -
ספרו לנו סיפור
על כנפי הכסף - נעמי שמר
עודד פלדמן - מוכרחים להמשיך לנגן
על כנפי הכסף - נעמי שמר
ב-6 ביוני 1974, חודשים אחדים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, נערכה בבסיס רמת דוד מסיבה לכבוד טייסי חיל האוויר שחזרו מהשבי בסוריה. מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, נשא דברים במסיבה, ובהתייחסו לאבדות הכבדות של החיל במלחמה, אמר שחרף המחיר הכבד המשיך החיל בביצוע משימותיו, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן". סא"ל עודד פלדמן, ראש ענף תרבות וחינוך בחיל האוויר, לקח מטפורה זו כבסיס לשירו "מוכרחים להמשיך לנגן", שהולחן בידי יאיר רוזנבלום וביצעה להקת חיל האוויר.
קצין החינוך ערך את דבריו של פלד למבנה שירי. פלד הזכיר בדבריו שמות קוד של מטוסים שנפלו "שניים במבנה חרדל הלך, ארבע במבנה אגוז, הלך..." והוא גם דיבר על ההשוואה בין הפעילות הקרבית לנגינה של תזמורת, שלפעמים מנגנת על פי תוכנית, ולפעמים מאלתרת.
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן
מוכרחים להמשיך לנגן,
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק
שניים ממבנה חרדל - הלך
ארבע ממבנה אגוז - הלך
כמו נבל גדול בעל אלף מיתרים
שמנגן ומנגן ומנגן,
וכפעם בפעם פוקע מיתר
וממשיכים לנגן על מיתר אחד פחות,
ועוד מיתר אחד פחות
ומיתרים פקעו ולא חזרו
חלקם חזרו וימשיכו לנגן
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן
מוכרחים להמשיך לנגן,
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק
יש לנו שתי דרכים לנגן
אחת לפי תווים כתובים מראש
ולפעמים אין תווים
אין תווים וצריך לנגן בלי תווים
וזה מה שעשינו הפעם
ולמרות שפקעו מיתרים
המנגינה היתה טובה
והיא נשמעת היטב היטב בכל המקומות
ואנו נמשיך להשמיע אותה
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
את המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן
מוכרחים להמשיך לנגן,
מפני שאת המנגינה הזאת
אי אפשר להפסיק
שירה של נעמי שמר "על כנפי הכסף" הוא אחד הנדבכים המשמעותיים באתוס של חיל האויר. השיר בוצע לראשונה ב–7 ביולי 1967 בנשף הניצחון של חיל האוויר לאחר מלחמת ששת הימים, הוא ציין את תפקידו המכריע של החיל בהכרעת המלחמה ביומה הראשון. חלק ממילות השיר לקוח מעולם הדימויים המקראי - "נס הים ויסוב אחור", " כבני רשף יגביהו עוף", " זוהרים שבעת הרקיעים". אותו חיל אויר שנתן לקברניטי המדינה את מרחב התמרון באיזור כשאנו מוקפים במדינות אויב, הוא גם זה שאפשר בעצם את מפעל ההתנחלות המשיחי ממש לא תחת כנפי השכינה אלא תחת כנפי המטוסים של 1967 ו - 1973.
האנשים הטובים של חיל האויר יוצאים פעם שלישית לקרב חייהם והפעם הקרב הוא על צביונה הדמוקרטי של מדינה ישראל. הם אומרים - אנחנו נילחם בעבור הממלכה בלבד ולא עבור המלך. זה הזמן לעמוד לצידם ולתמוך בהם בכל מקום.
עַל כַּנְפֵי הַכֶּסֶף רְכוּבִים
אַבִּירֵי הָרוּחַ בֶּעָבִים
הָעַזִּים וְהַטּוֹבִים
כִּבְנֵי-רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף
וּבְתוֹךְ שָׁמַיִם נְקִיִּים
זוֹהֲרִים שִׁבְעַת הָרְקִיעִים
וַאֲנַחְנוּ מַמְרִיאִים
מִגּוֹלָן וְעַד יַם-סוּף
נָס הַיָּם וַיִּסֹּב אָחוֹר
וְהַנָּהָר – חֲרָבָהּ
טָס אָחִי וּפָנָיו לָאוֹר
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה
הַסֻּלָּם רַגְלָיו בָּאֲדָמָה
אַךְ רֹאשׁוֹ בִּשְׁמֵי הַמִּלְחָמָה
טָס אָחִי אֶל מוּל חַמָּה
כִּבְנֵי-רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף
הוּא חוֹלֵף כְּלַהַב-הַחֶרְמֵשׁ
הוּא כַּחֵץ שָׁלוּחַ וְלוֹחֵשׁ
הוּא כּוֹתֵב מִכְתָּב שֶׁל אֵשׁ
מִגּוֹלָן וְעַד יַם-סוּף
נָס הַיָּם וְיָסֹב אָחוֹר
וְהַנָּהָר – חֲרָבָהּ
טָס אָחִי וּפָנָיו לָאוֹר
וְדִגְלוּ עָלַי אַהֲבָה
עַל כַּנְפֵי הַכֶּסֶף רְכוּבִים
אַבִּירֵי הָרוּחַ בֶּעָבִים
הָעַזִּים וְהַטּוֹבִים
כִּבְנֵי-רֶשֶׁף
יַגְבִּיהוּ
עוּף
השיר "דרך, דרך, נתיבה" נדפס לראשונה ביחד עם תווי הלחן של מרדכי זעירא, בעיצומו של הגיוס, בלוח הארץ לשנת תש"ב (ספטמבר 1941), לשיר יש זיקה אמיצה – סגנונית, רעיונית ומוטיבית – לשירי שמחת עניים שנדפסו באותה עת. שני השירים הללו נכתבו אפוא בעצם ימי המלחמה, בעת שהמוסדות הלאומיים הכריזו על צו גיוס ונקטו אמצעים נגד המשתמטים ממילוי חובתם. שניהם מסַפרים את סיפורם של שני רֵעים היוצאים לדרך – ככל הנראה למשימה קרבית משותפת – אך "דרך, דרך, נתיבה" הוא שיר אפל וחידתי יותר, ואפשר שעולים ממנו רמזים עמומים של fratricide ("רצח אח").
למאמרה של זיוה שמיר - "עיון בפזמון "דרך, דרך, נתיבה"
דרך, דרך, נתיבה
יָצְאוּ, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרַים,
יָצְאוּ עַזֵּי כְּתֵפַיִם וְחָזֶה,
וּבְעֵת שֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם
נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,
מֶרְחַקַּיִךְ אֲרֻכִּים,
לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים.
נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ,
הַמֶּרְחָק, אַתָּה הַגֵּד:
שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ,
מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
עַד דָּם טִפְּסוּ בַּסֶּלַע בַּחוּרַים,
חָצוּ רֵעִים בַּמַּיִם עַד חָזֶה,
אַךְ בְּשֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם
נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,
דֶּרֶךְ עֹנִי וְעַרְעָר,
דֶּרֶךְ נְחוּשָׁה וּגְזָר.
נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ,
הַמּוֹרָא, אַתָּה הַגֵּד:
שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ,
מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
עָיְפוּ, עָיְפוּ לָמָוֶת בַּחוּרַים,
הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה,
אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ, נָשְׂאוּ אֶת הָרַגְלַיִם
וְעוֹד נָשְׂאוּ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,
דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב,
דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב.
וְעֵדָה אַתְּ לָנוּ, דֶּרֶךְ,
וְכוֹחֵנוּ לָנוּ עֵד:
טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ
מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד.
נָפַל שָׁדוּד אֶחָד מִבֵּין הַשְּׁנַיִם,
שָׁמַט אָחִיו רֹאשׁוֹ עַל הֶחָזֶה,
אַךְ בְּשֵׂאתוֹ שֵׁנִית אֶת הָרַגְלַיִם,
נָשָׂא אִתּוֹ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,
מֵרְגָבַיִךְ וְסַלְעֵךְ
קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ!
לֹא עָנִית לִי עוֹד, הַדֶּרֶךְ,
לֹא עָנִיתָ, לֵיל יוֹקֵד:
שְׁנֵי אַחִים הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ,
מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
וְעֵת נָפַל שֵׁנִי מִבֵּין הַשְּׁנַיִם,
עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה,
נָשְׂאוּ רוּחוֹת אֶת שִׁיר הַבַּחוּרַים,
נָשְׂאוּ רוּחוֹת שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,
לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים,
לְנוֹפְלַיִךְ אֵין מֵקִים.
וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ,
וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד:
רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ,
לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד.
לא אשכח זאת רעי
איך על גב נשאתני
ותזחל אתי הר וגיא.
לא אשכח לך זאת
איך למות לא זרקתני
בחבקי צווארך כחבקי את חיי.
הנה לילה רעי
הניחני הפעם.
הנה לילה רעי
הניחני וברח
כי מכות רקותי
כי הלב הולם פעם
כי השמש, השמש
עלי לא יזרח.
הישבע רק רעי
אם יש יום ותנוח
ועברת ביתי
מה תאמר שם כזאת
הוא רדף הבלים
והיה רועה רוח
אבל מת כמו איש
היודע עשות.
עד הבוקר רעי
לא תקום בי עוד רוח
אך עד בוקר אני
לא אשכח לך זאת.